איך זה מרגיש להרים אדם באוויר?

לקחת את מלוא המשקל שלו עליך, להיות מסוגל לסחוב אותו. להיות הרוח במפרשיו, להרים אותו מהתחתיות אל המרומים.
ואיך זה מרגיש לעוף באוויר? מישהו נושא את המשקל שלך, ואתה כמו ילד קטן על אבא, כמו עיט שמרחף על זרמי האוויר. לסמוך על החיים שמעלים אותך למעלה ומורידים אותך למטה בעוצמה וברכות ובזמן הנכון.

משחק מופלא בין עוצמה והתמסרות, בין שליטה ושחרור, בין התרוממות רוח ויציבות.
ולפעמים זה מרגיש שהעולם גדול עליך, שהחיים כבדים… חוסר אונים וחולשה…. ולא נותר אלא להתמסר לכוח הכבידה, להרגע לתוכו. להפוך לאבן ששוקעת באוקיאנוס הגדול, שוקעת לתחתית. ממתינה באפלה. ואחרי אלפי שנים, משהו מתעורר מעצמו, הקרקעית עולה מעלה מעלה, והופכת לרכס, והנה אתה במרומים, בפסגת ההר, שואף אוויר פסגות. ובצמוד אליך קן, ובו גוזל של עיט. ואתה מתבונן על הגוזל שלומד לעוף, ואתה לומד יחד איתו, ואתה הגוזל, שמנסה ונכשל ומנסה ונכשל והכל משחק והכל הרה גורל, וזה מפחיד ומהנה בו זמנית, ולאט לאט אתה לומד. לאט, לאט. מתבונן, מנסה. טועה, מתקן. צעד אחרי צעד, כנף אחרי כנף.

והנה מגיע היום, ונושבת רוח טובה, ואתה עוצם עיניים ומזנק ו… אתה עף! עף אל על, משחק עם הרוח, דואה ברכות. והשנים עוברות, ואתה מחכים, אתה והרוח כבר אחד. והנה אתה זקן, ונוצה זקנה וטובה נושרת לה, מטה מטה, ואתה הנוצה, צונח ברכות מהשמיים אל האדמה, לאט ובעדינות, ומדי פעם משם רוח נושא אותך שוב אל על, ואתה מתמסר ונרגע ונוחת ברכות על העשב הרך.

ובריקוד, לא צריך הכל בבת אחת. בהתמדה לומדים. צעד צעד, כנף כנף. להשען עם כף יד אחת זה הרבה. לקבל משקל של אצבע לפעמים זה עולם ומלואו. לפעמים העיט עף בתוכך, וכלפי חוץ אתה בסך הכל יושב על הרצפה ורק כפות הידיים שלכם רוקדות, האצבעות מקבלות את המשקל ונותנות אותו לסירוגין. ובפנים, נוצות ורוח ופסגות ומעמקים.”