כשפאשלות וטעויות מתפתחות לכיוון לא צפוי

לפני כמה שנים נתקלתי בעמוד ברחוב. ומה שבאמת מעניין היה, שהתגובה הראשונה שלי, האוטומטית והמהירה, הייתה קודם כל לבדוק אם מישהו ראה, ואז לעשות פרצוף של כאילו הכל בסדר, ורק לאחר מכן לבדוק מה שלומי ולתת לעצמי יחס אוהב.

אופס. פאשלה. טעות…. לפעמים, אפילו מבלי לשים לב, היחס שלנו לטעויות מניע אותנו ביום יום- וזה בדיוק יהיה הנושא שלנו בשיעור הערב.
במהלך תוכנית השנתית שלנו, אנחנו חוקרים בכל מפגש נושא מסויים מחיינו- דרך הגוף. נושאים כמו גבולות, הקשבה, כוח, רכות, ויסות…. והפעם- פאשלות וטעויות. ולקראת כל מפגש אנחנו נותנים למשתתפים שלנו שיעורי בית, שהם בעצם תרגיל כתיבה שנועד לעורר תשומת לב לאותו נושא ולאיך הוא בא לידי ביטוי בחיי היום יום. כך החיבור בין הסטודיו לחיים מתעצם והטרסנפורמציה שמתרחשת דרך הריקוד מחלחלת ומשפיעה על מערכות היחסים שלנו ביום יום.

לפני כמה שבועות שלחתי בטעות את שיעורי הבית לא לקבוצת הוואטסאפ של הקורס אלא לרשימת התפוצה הרחבה של כל מי שמקבל מאיתנו עידכונים… אחרי כמה שניות קלטתי את הפאשלה… אז פשוט כתבתי “אופס, טעות ברשימה, מתנצל…” והסברתי במה מדובר.
להפתעתי, תוך מספר דקות קיבלתי מלא הודעות, אנשים כתבו לי “וואו, איזה שיעורי בית מעולים!”, והיו כאלו שעשו את שיעורי הבית ושלחו לי, ואז ביקשו עוד תרגילי כתיבה שכאלו…

אז הנה, לקראת השיעור הערב בפרדס חנה, קבלו את שיעורי הבית:
אנחנו מזמינים אתכם ללכוד בתשומת הלב שלכם רגעים של “אופס” ביום יום. רגעים שבהם אנחנו טועים, מפשלים. זה יכול להיות דברים קטנים ומצחיקים או דברים מביכים שמעוררים בושה…
ומעבר לסיטואציה עצמה, מה עולה בי שם? מה היחס שלי לטעות, לפאשלה? שלי, ושל אחרים.