שלושת שלבי ההתפתחות של מערכת היחסים שבין מוביל למובל

אני רוצה לדבר רגע על שלושת שלבי ההתפתחות של מערכת היחסים שבין מוביל למובל.
זה תקף למערכת יחסים בריקוד, מע’ יחסים רומנטית, בעבודה, וזה תקף גם למערכות יחסים ברמה חברתית והפוליטית.
בשלב הראשון יש מוביל ומובל ברורים. או אולי יותר נכון לומר שולט ונשלט. השולט מרוכז בצרכים של עצמו ולא יודע להקשיב. הנשלט מתמסר אבל לא יודע לקחת אחריות, לא יודע לשים גבולות או להביע את עצמו. זה יכול להיות נעים לפרקים, אבל זה גם עלול ליצור כאב וטאומה. זו מערכת יחסים תלותית. הנשלט מפחד להשאר לבד ותלוי בשולט כדי שינהל את החיים שלו. והשולט תלוי בנשלט, כי הוא צריך את חווית השליטה, הוא גם לא יכול לבד. אז זה מאפשר מערכת יחסים עם תפקידים ברורים, אבל- יש כאן מחיר כבד- כאב, ואולי טראומה. ואם אנחנו מפחדים מידי להיות לבד, אנחנו נשאר שם.
(יכולים לחשוב על דוגמאות ברמה הפוליטית והלאומית?)
וכשאנחנו מתבגרים, אנחנו אוזרים אומץ וממשיכים הלאה.

השלב השני הוא השלב שבו אנחנו אומרים די! די לכאב ולטראומה שמייצרת מערכת היחסים התלותית והלא בריאה הזו. בשלב הזה אנחנו מתנתקים מהקשר התלותי, ואז נמנעים מיצירת קשרים חדשים- מפני שאנו מאמינים, שקשר שווה תלות שווה כאב. בשלב הזה אנחנו לומדים על העצמאות שלנו, אנחנו לומדים לשים גבול, להמנע מקשרים שמזיקים לנו. לומדים על העוצמה הפנימית שלנו, על היכולת שלנו להוביל את עצמנו.
אבל- כשאנו ממשיכים להתבגר אנחנו מתעייפים ומשתעממים גם מהשלב הזה, ומרגישים שזה לא מספיק.אנחנו כמהים לקשר, לחיבור, למערכת יחסים.
וברור לנו שאנחנו לא רוצים מערכת יחסים של תלות וניצול. אבל מה כן? אנחנו עדיין לא יודעים. ומתוך חוסר הידיעה עולה סקרנות ונכונות לגשש את דרכנו אל תוך השלב השלישי.

השלב השלישי הוא מפגש כנה ועוצמתי בין שני אנשים שיכולים, כל אחד מהם, גם להוביל וגם להיות מובלים. הם בוחרים בקשר, בחיבור, במערכת יחסים, למרות הפחד וטראומות העבר- שלהם או של ההיסטוריה- הם בוחרים ללכת דרך הפחד ומעבר לו, לעבר יצירת מערכת יחסים כנה שלמה ועוצמתית.
בשלב הזה אנחנו לומדים את האמנות של להוביל תוך הקשבה עמוקה, ושל להתמסר מבלי לאבד אחריות. אנחנו לומדים את האמנות שבלנוע בין התפקידים מבלי להתקבע בהם, אנו לומדים את האמנות של יצירת מערכות יחסים עוצמתיות וקשובות בו זמנית. וזה, בעצם, ריקוד. ריקוד של התמזגות, של משחק בין אפשרויות, של שיחרור מגבולות העצמי מבלי לאבד את העצמי.

אז לדבר על זה ולהבין את זה קוגניטיבית, זה טוב וזה חשוב. אבל כדי שהידע הזה יהיה רלוונטי לחיי היום יום שלנו, אנחנו צריכים להטמיע את זה בגוף. בכל מערכת יחסים, בכל מפגש, עיקר התקשורת היא תקשורת לא מילולית- אפילו בשיחה, מעל שני שליש מהמסרים הם מסרים לא מילוליים.
כי בגוף מסתתר הסיפור שלנו. הדפוסים שמניעים אותנו ביום יום מתגלמים באופן פיזי בגוף. אם אנחנו רוצים להכיר את עצמנו באמת, אם אנחנו רוצים ללמוד ולהתפתח, אנחנו חייבים לעשות את זה גם דרך הגוף. במפגש עם עצמנו, ובמפגש גופני עם אדם נוסף.
וזה בדיוק מה שאנחנו עושים ב Deep Contact.

דרך ריקוד ומשחק, עם מוזיקה נפלאה, אנחנו לומדים לרקוד עם ומעבר לדפוסים הרגילים שלנו. הריקוד המשותף מאפשר למידה והתפתחות ומביא ריפוי, ברמה האישית, הקבוצתית, ובתקווה גם ברמה החברתית והפוליטית.